ברוכים הבאים לממלכת אי הודאות

לפני קצת פחות מעשרים שנה, עצרה טיולית ישנה על פסגתו של הר אי שם באמצע שום מקום.
השמש להטה באותו הבוקר ומסביב לא היה כלום מלבד בולדרים עצומים ודרדרים בגובה אדם.
הדלת נפתחה בחריקה נוראית ואיש שבאותו הרגע היה נראה לי לפחות כמו אלוהים, עלה במדרגות ונעמד בפתח כשהוא חמוש במשקפי שמש ובפרצוף אטום. 

היה לו ריח עדין של אפטר שייב, שעמד בניגוד גמור לניחוחות שאפפו את חלל הטיולית.
על דש מדי הא' שלו התנוצצה סיכה.
כמה שרציתי את הסיכה ההיא באותו הרגע. כמה שהייתי רחוק ממנה.

שניות ספורות של שקט מתוח חלפו לפני שפצה את פיו ואמר בקול קר וענייני שיש לנו בדיוק עשרים שניות לעמוד בחוץ בח'.
מעכשיו.
תוך רגע הפכה הטיולית הישנונית לתוהו ובוהו. מישהו התחיל לצרוח זמנים. 15 שניות, 10 שניות, יאללה קדימה לצאת, לעזוב את הציוד האישי, לא לשכוח את הנשק, לעמוד בח', קדימה, קדימה, לא נעמוד בזמן…

לא עמדנו בזמן.

האכזבה ניכרה על פניו של האיש עם הסיכה שהיה בסך הכול בחור צעיר שהיה מבוגר מאיתנו בפחות משנתיים. הוא הוציא פנקס, רשם בו משהו באופן שגרם לנו להבין שאנחנו עומדים לשלם ביוקר על האיחור הזה, ואז אמר משפט אחד, שמהדהד לי לפעמים בראש גם עשרים שנה אחרי:

"ברוכים הבאים לממלכת אי הוודאות".

ממלכת אי הוודאות של אותה טירונות יחידה הייתה עולם שבו לא ידעת דבר על העומד לקרות לך. לא ידעת מתי תישן או תאכל, לאן תלך ועם איזה משקל על הגב, עד מתי תזחל, האם יעירו אותך באמצע הלילה למסע פעם אחת? פעמיים? שלוש?
עתידך היה נתון כל כולו בידיהם של כוחות גדולים וחזקים ממך וכדי להצליח לשרוד היית צריך הרבה יותר מכוח רצון או סיבולת פיזית.
האתגר הגדול ביותר (לפחות עבורי) היה להשלים בהכנעה עם אי הוודאות. עם הידיעה שאין לך שליטה על החיים שלך.
וכנראה שמשהו באי הוודאות ההיא הפך לחלק ממני. חדר דרך החתכים בידיים והיבלות ברגליים אל מתחת לעור ונשאר שם.
וכמו עם הרבה דברים קשים, רק בפרספקטיבה של זמן אפשר להבין שהסיוט ההוא היה בעצם מתנה גדולה לחיים.

---

פאסט פורוורד עשרים שנה קדימה ואי הוודאות היא המרכיב המרכזי בחיי המקצועיים. אני יודע מה אני רוצה לצלם ואיך הייתי רוצה שהתסריט יתפתח, אבל היכולת שלי לשלוט במשתנים רבים ומגוונים שייקבעו את גורל הסרט מוגבלת למדי. 

הנה דוגמא – לפני שבוע הייתי אמור לטוס לקנדה הארקטית לצלם את הסרט "עמוס" יחד עם שותפי דני מנקין ועם צלם הטבע זוכה פרסי האמי אדם ראביץ'.

מימין לשמאל: אני, עמוס נחום ודני מנקין

במרכז הסרט שלנו עומד סיפור חייו של עמוס נחום, צלם סטילס אגדי בן 65, היוצא למסע של חשבון נפש אל עבר התמונה היחידה שחסרה לו – תמונה של דב קוטב צולל כשאדם צולל לצידו.
אני עובד על ההפקה הזו כבר כמה שנים ובחודשים האחרונים עוסק בה יום יום או יותר נכון לילה לילה בגלל הפרשי השעות.
דואג ללוגיסטיקה המורכבת, שולח גנראטורים, קומפרסורים, מיכלי צלילה ומשקולות אל הנקודה הצפונית ביותר אליה ניתן להגיע בטיסה.
חושב על כל פרט קטן, כדי שלא ניתקע עם ציוד חסר במקום שלוקח להגיע אליו יומיים בטיסה (מלוס אנג'לס).

כבר כמה שבועות, שיש לי כמעט כל לילה סיוט אחר: באחד, שכחתי את הבגדים החמים בבית ואני קפוא מקור, בשני, דב רעב נכנס אלינו למאהל לחפש אוכל ומבקר אצלנו באוהל, בשלישי מים חודרים לסירה ואני מוציא אותם בדליים ונרטב עד לשד עצמותיי וקר לי… וזוהי רשימה חלקית בלבד…

ואז אני מנסה "לטפל" בכל הפחדים האלה; מוודא (שוב) שיש מספיק ציוד חם, מברר (שוב) עם האנשים שלנו בצפון שיהיו איתנו שומרים חמושים 24 שעות ביממה ושהסירות תקינות… וזה נותן לי לרגע אשליה שאני בשליטה ושהכול בסדר.

ואז, לפני כמה ימים ובניגוד לכל הציפיות, אני מקבל טלפון מאדם ראביץ' שנמצא בקשר עם סטיב המדריך המקומי שלנו. מסתבר שלמרות הטמפרטורות הגבוהות יחסית השנה, הקרח הימי עדיין לא הפשיר ואי אפשר להפליג. קרחונים גדולים צפים בים ויקשו עלינו מאוד את הצילומים.

אדם מודיע לי שחייבים לדחות בשבועיים בתקווה שהקרח יימס.

אדם ראביץ'

אני מאשר את התכנית החדשה ודוחה את הצילומים וחש הקלה, אבל אחרי 72 שעות –  שוב טלפון… תמונות הלוויין מראות שקרח ישן (קרח שלא הפשיר כבר מאות שנים) מתחיל לנוע אל האזור שאליו רצינו להפליג. שוב חייבים לשנות והפעם לאזור חדש שניתן להגיע אליו רק במטוס קטן שינחית אותנו בלב ארץ הדובים, אי שם מחוץ לגבולות הציוויליזציה.

ושוב התחושה המוכרת תוקפת אותי, שוב אני בממלכת אי הוודאות וכוחות גדולים ממני שולטים בחיי. וזו תחושה מתסכלת ומפחידה, אבל משהו בחוויות ההן מלפני עשרים שנה מזכיר לי, שאם אאבק בה, רק יהיה לי קשה יותר.

וחוץ מזה – זה נכון שעבודה כמו שלי ומסע כמו שאנחנו מתכננים מביאים אותך להתמודדות קיצונית עם אי וודאות ועם תחושה של חוסר שליטה. אבל האמת היא שהחוויות האלה הן לא נחלתו הבלעדית של מי שטס לסוף העולם לצלם דובי קוטב שוחים.

הרי הסיפור שיש לי כרגע בראש – שהרכבת שעליה אני יושב וכותב, תדהר כמתוכנן לבנימינה ותגיע לשם בשלום, שכשאחצה את הכביש אל עבר האוטו שלי לא ידרוס אותי אף אחד, שכשאגיע הביתה לא תחכה לי שם בשורה נוראה על מישהו קרוב ואהוב שחולה במחלה קשה – הוא בסך הכל סיפור… המצאה של המוח שלי שמנסה לעשות סדר באי הוודאות שהיא הדבר היחיד שוודאי בחיים שלי ושל כולנו.

וזה לא שאני לא מכיר בחשיבותם של התכנון, הידע, הניסיון ובחירת השותפים הנכונים וזה לא שאני לא מכיר בכוחם של התקווה והאמונה והעבודה הקשה. אני פשוט חושב שכל מי שעוסק ביצירה (וכל אדם הוא יוצר של משהו בחייו), חייב לתת מקום למרחב של אי הוודאות וללמוד לחיות איתו בשלום. 

כי רק מתוך אי הוודאות אפשר ללכת למקומות לא מוכרים שבהם עדיין לא היינו, לגדול ולצמוח.

מתוך צילומי הסרט "אח שלי גיבור". לתת מקום למרחב אי הודאות ולחיות איתו בשלום.

---

אז אני מקווה ומאמין שיהיה בסדר. שהדחייה בשבועיים והמיקום החדש יביאו איתם דברים לא צפויים אבל טובים.  ואני מקווה ומאמין שהקרח יפשיר ויאפשר לנו להפליג, ושנצליח לאתר את הדובים השוחים. ואני מקווה ומאמין שנמצא לפחות דב אחד שיהיה מספיק חברותי, כדי שעמוס ואדם יוכלו לצלול איתו והכי חשוב, לצאת מהמים בשלום עם התמונה עליה עמוס חולם כבר 35 שנים.

שיהיה לנו בהצלחה ונתראה כשנחזור…

יונתן