צונאמי שלי

לפני 13 שנים + כמה ימים עזבתי את תאילנד בדרכי לישראל.
אבא שלי התקשר אליי יום או יומיים לפני כן לספינת הצלילה שעליה עבדתי באותה התקופה, וסיפר לי שסבא על ערש דווי.
הוא אמר שאם אני רוצה לראות אותו בחיים אני חייב להגיע לארץ ומהר… אז הגעתי.
יום אחרי שנחתתי, פתחתי אינטרנט עם הקפה של הבוקר והיה שם דיווח קטן על איזה רעידת אדמה באינדונזיה.
עד שהספקתי לרפרש את הדף (2004… זה לקח הרבה זמן), הדיווח כבר היה גדול יותר וכך גם מספר ההרוגים שהלך ונסק בשעות הבאות.
מילה חדשה הצטרפה ללקסיקון של כולנו.
צונאמי.
ספינת הצלילה עליה עבדתי, שטה באותו הבוקר באיזור שבין איי סימילאן לאיי סורין בלב ים אנדמן – לא רחוק ממרכז הרעש.
החברים שלי שעבדו איתי על הספינה רק כמה ימים לפני כן, לא ענו לטלפונים.
ניסיתי וניסיתי יומיים ברציפות, עד שהתייאשתי.
הסקתי שכולם מתים.
תחושת אשמה נוראית נחתה עליי.
איך ברחתי ככה מגורלי.

ימים ספורים אחר כך, בא לבקר אותי חבר ילדות יקר, נמרוד כפרי שמו.
כששמע ממני את הסיפור וראה שאני די בדיכאון שאל אותי: "אתה בטוח שהם מתים?".
הוא שכנע אותי לוודא את זה.
להתמודד עם האמת המרה או לגלות שבעצם הכל אצלי בראש.

התקשרתי שוב.
הם ענו.
מסתבר שבזמן הצונאמי הם היו 80 ק"מ מהחוף, באתר צלילה שהוא סלע שבולט מעל פני המים בשפל, ונעלם מתחתם בגאות.
הם צללו בזמן גאות מסביב לסלע, ואז ב 8:15 כל הדגים נעלמו.
זה היה מחזה מוזר אבל לא יותר מזה.
הם עלו לסיפון וישבו לאכול ארוחת בוקר, כשלפתע קפטן וואט, קברניט הספינה (בתמונה), אדם רגוע מאוד בדרך כלל, הגיע בריצה וצעק בבהלה: "תסתכלו, רואים את הסלע. עכשיו גאות. זה לא אמור להיות ככה!".
הוא חתך את חבל העוגן והתרחק משם במהירות.
7 או 8 דקות אחר כך הצונאמי התרסק על החוף.
הצונאמי היה גל שאורכו 25 ק"מ שנע במהירות של כ- 600 קמ"ש.
מי שהיה בלב הים חווה שפל ואחר כך גאות וניצל.
על החופים, נהרגו באותו הבוקר כ-280,000 בני אדם.

ב-15 לינואר סבא שלי מת ואני חזרתי לתאילנד לאחת התקופות המטורפות ביותר של חיי.
ההרס היה בלתי נתפס.
הכאב והאובדן של כל כך הרבה בני אדם שהביא איתו מצד שני, גילויי אחווה ואנושיות נדירים.
מעל הכל, הבנתי שם משהו שילך איתי עד יומי האחרון לגבי עוצמתו האדירה של הטבע ולגבי השבריריות של החיים.
כשהיינו יוצאים לים בשבועות שאחרי הצונאמי פחדנו פחד מוות.
התאילנדים היו עורכים טקס ואנחנו היינו מתפללים יחד איתם.
אנשים מעשר מדינות שונות לפעמים, חלקנו אתאיסטים מוחלטים, כל אחד בשפתו ולמי או מה שהוא מאמין בו.
רק שהים לא יתהפך עלינו שוב.
לא היה מקום לציניות בתאילנד של אחרי הצונאמי.
את זה דווקא כן אהבתי.

שם גם כתבתי את הכתבה המצולמת הראשונה שלי למוסף הארץ, על צועני הים הנכחדים של תאילנד, שעל פי פרסומים ועדויות, חזו את הצונאמי והצילו בני אדם רבים מפניו.

 

לקריאת הכתבה המלאה – גן העדן האבוד

 

הטיפ של איינשטיין נמכר ב-1.3 מיליון דולר

לפני כשבוע נמכר פתק שנתן אלברט איינשטיין לשליח יפני ב-1922 במיליון וחצי דולר.
על הפתק הייתה כתובה נוסחת איינשטיין להשגת האושר והוא ניתן לאדם שאיינשטיין כלל לא הכיר כתחליף לתשר.
(לקריאת הכתבה בנושא)

אותו אלברט איינשטיין כתב 21 שנים לאחר מכן מכתב שבו כינה אדם אחר אותו הכיר היטב בתואר "האדם הנבחר".
במכתב זה, שנכתב לאחר מותו הטראגי של אותו אדם, ציין איינשטיין ש"מעולם לא פגש בימיו אדם כה אציל, כה חזק וכה חסר-אנוכיות כמוהו״.
נשוא האמירות יוצאות הדופן הללו היה וילפריד ישראל, ידידו הקרוב של איינשטיין ומי שהיה מעורב בהצלת רבבות יהודים לפני ותוך כדי השואה.
ווילפריד ישראל היה בעליה היהודי של אחת מחנויות הכלבו הגדולות ביותר בברלין של תחילת המאה העשרים.
הוא נולד בבריטניה בשנת 1899 והעסק שלו שהעסיק כ-2500 עובדים היה רשום בבעלות בריטית. משום כך, הנאצים נמנעו מלהפקיע אותו כמעט עד לפרוץ המלחמה.
המצב הזה, שבו איש עסקים יהודי מחזיק בעסק שמגלגל מיליונים הניצב במרכז ברלין הנאצית עד שלב כה מאוחר, היה נדיר מאוד והפך את וילפריד ישראל ל״יהודי העשיר ביותר בגרמניה״ של סוף שנות ה-30.
וילפריד ישראל יכול היה לעזוב את גרמניה בקלות בכל שלב, אבל בחר להישאר ולהקדיש חלק נכבד מהונו העצום למציאת פתרונות הגירה ליהודים.
ראשית הציל את 700 העובדים היהודיים שלו כשהוא ממשיך לשלם להם משכורות למשך שנתיים לאחר העזיבה.
במקביל היה פעיל בארגון עליית הנוער והתורם הראשי ויושב ראש הקורקטוריון של כפר הנוער בבן שמן.
החל מליל הבדולח, הוא ניהל בפועל את ארגון "עזרה", אחד מארגוני ההצלה החשובים בגרמניה, ופעל רבות ליזום וניהול מבצע הקינדרטרנספורט במהלכו ניצלו חייהם של 10000 ילדים יהודיים שיצאו ללא הוריהם מגרמניה לבריטניה.
הוא פעל בשיתוף פעולה הדוק עם קצין הדרכונים בקונסוליה הבריטית ומפקד ה MI6 בברלין קפטן פרנק פולי שזכה בתואר חסיד אומות עולם ובכינוי ״המרגל שהציל 10000 יהודים״.
אלברט איינשטיין כתב את המכתב המצויין לעיל לאמו של וילפריד ב-14.6.1943, שבועיים לאחר שהמטוס שבו טס וילפריד הופל על ידי חיל האוויר הנאצי בשובו ממשימת הצלה בפורטוגל וספרד. יחד עם וילפריד ישראל נספה על אותה טיסה גם השחקן הנודע לזלי הווארד מהסרט ״חלף עם הרוח״.

כאן במכתב אחר של איינשטיין לוילפריד (בתמונה), מיוני 1939, הוא מברך אותו על הגעתו בשלום מגרמניה ללונדון:
"שלום מר ישראל היקר,
שמחתי ללא גבול על מכתבך הלבבי ובמיוחד על כך, שאתה סוף סוף במקום בטוח.
מה שעשית, היה באמת מעשה גבורה, אך לא יכולתי להשתחרר מההרגשה, שאתה פשוט טוב מדי עבור העולם הזה,
ובמיוחד עבור אותה סביבה שבה הצלחת לשרוד זמן כה רב.
בתקווה לפגוש אותך עוד פעם פנים אל פנים, בגלגול החיים הזה, שולח לך ולשלך ברכות לבביות.
שלך,
א. איינשטיין

תודה לאופיר בר על העזרה בכתיבת הפוסט

כשאיינשטיין פגש את גנדי

אז זהו, שלא… אלברט איינשטיין ומהטמה גנדי לא נפגשו מעולם… אבל בין שני הענקים ה​א​לה התקיימה חלופ​ת מכתבים קצרה, בסוף שנת 1931​​.

מאחורי חלופת המכתבים הזו, מסתתר סיפור מעניין, סיפור, שעל פי מיטב ידיעתי – נחשף כאן לראשונה​.
ב- 27 לספטמבר 1931​​ – כותב איינשטיין לגנדי (בגרמנית) מבית הקיץ שלו בקאפוט את המכתב הראשון בתכתובת:

אדון גנדי הנכבד,

אני מנצל את הנוכחות של החבר שלך בבית שלנו כדי לשלוח אליך את השורות האלה.
הוכחת באמצעות מעשיך, שאפשר להצליח ללא אלימות גם עם אלה שלא זנחו את השיטות האלימות.
יש לקוות שהדוגמא שלך תתפשט מעבר לגבולות ארצך, ושתסייע בהקמת רשות בינלאומית, שתכובד על ידי כולם – שתקבל החלטות ושתחליף קונפליקטים ומלחמה.

בהערצה כנה,

א. איינשטיין (חתום)

מקווה לפגוש אותך פנים אל פנים באחד הימים.

_

במשפט הראשון איינשטיין מתייחס לחבר של גנדי שמבקר בביתו.

מיהו אותו חבר מסתורי?

תשובה על כך אפשר למצוא במכתב​ התגובה ששולח גנדי לאיינשטיין כשלושה שבועות מאוחר יותר, ב-18 לאוקטובר 1931.
על פי הידוע, זהו גם המכתב האחרון בין השניים שכאמור לא הצליחו להיפגש​ מעולם, למרות רצונם העז.

גנדי כותב לאיינשטיין (באנגלית):

חבר יקר,

שמחתי מאוד לקבל את המכתב היפה שלך דרך סונדאראם.
זוהי נחמה גדולה עבורי לדעת שהעבודה שאני עושה, מוצאת חן בעיניך.
אני אכן מקווה שנוכל להיפגש פנים אל פנים יום אחד, אולי אף באשראם שלי בהודו.
שלך בכנות,

​מ.ק. גנדי

_

אם כך – לאיש שהעביר את המכתב מגנדי לאיינשטיין קוראים סונדאראם.
אבל מיהו אותו סונדאראם? מה הקשר שלו לגנדי? ובאילו נסיבות הגיע לביתו של איינשטיין?

הנה התשובות כפי שהתגלו בפניי במהלך ​העבודה על הסרט "האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל"​ (עכשיו בסינמטקים בכל רחבי הארץ):

בשנת 2012 בתחילת התחקיר​ ​לסרט זה​,​ היינו בבעיה גדולה של ​מחסור​ כמעט מוחלט בחומרים ויזואליים.
החלטנו להקים אתר אינטרנט​ ובו ב​יקשנו מהציבור עזרה​: ​"מי ​יודע משהו​ על וילפריד ישראל ויכול לסייע לנו לפתור את הפאזל של חייו​?​​״​
באתר שמנו תמונות סטילס של וילפריד ישראל (היו לנו בסך הכל שש בשלב הזה אם איני טועה). בין התמונות הללו, הייתה תמונה בה נראה וילפריד ישראל מחויך, כשלצידו גבר בעל מראה הודי ואשה בלתי מזוהה.

​מ​ספר שבועות אחר כך ​הגיע אלינו ​אימייל נרגש במיוחד.
זו הייתה אשה הודית בשנות ה-80 לחייה, המתגוררת כבר כמה עשרות שנים בעיירה ציורית לא רחוק מהעיר קלן, אליה הגיעה בעקבות בעלה, בן האזור.
שמה היה סראסווטי אלבנו-מולר והיא כתבה לנו שבאחת מהתמונות ששמנו באתר שלנו,​ היא זיהתה את אביה.

שבוע לאחר מכן יצאנו לצילומים בגרמניה ונסענו לפגוש את אותה אשה​,​ ולראיין אותה בביתה.
סרסוואטי התגלתה כאשה מלאת חיים, שופעת הומור, חוכמה ואהבת אדם. הבית שלה היה נראה ​כמו אשראם​,​ הטובל בגינות מקסימות של פרחים וירק.

סרסוואטי סיפרה לנו שאביה, היה אחד מראשוני תלמידיו של מהטמה גנדי (היא קראה לו גנדי ג׳י) והפך מאוחר יותר להיות העוזר האישי שלו.
לאביה כמו שכבר בטח הספקתם לנחש​, קראו סונדאראם.

סונדאראם נפטר בסוף שנות השישים והותיר אחריו​​ מזוודה אדומה ​גדושה​ במכתבים.
בין המכתבים הללו​, היו ארבעה מכתבים חתומים בשם וילפריד. הם נשלחו אל סונדאראם אי שם בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים מכתובת שכבר לא קיימת בברלין. לא היה בהם שם משפחה​ או פרטים מזהים נוספים.
היא סיפרה שעשרות שנים התעלומה הזו רודפת אותה. מי הוא אותו וילפריד? : ״הוא סיקרן אותי מאוד״, אמרה לנו באנגלית עם ניחוח קולוניאלי במבטא הודי מתגלגל. ״הוא כותב לאבי בידידות גדולה ובמכתבים שלו ​נזכרים שמותיהם של ​אנשים מפורסמים ​אותם פגש יחד עם אבי״.
״​נמצאים שם ​תומאס מאן​​ (סופר​ ​ומחזאי גרמני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 29׳) אלברט איינשטיין, מרטין בובר, כריסטופר אישרווד (סופר בריטי שכתב בין השאר את ״פרידה מברלין״), חיים וייצמן, לורד סמואל ועוד​ ועוד״​.
״זה גרם לי להניח שוילפריד הזה היה כנראה מישהו חשוב, גם לאבי באופן אישי וגם בכלל. אבל לא היה לי שמץ של מושג מי הוא״…

״ואז לפני מספר שבועות״, המשיכה בהתלהבות, ״העברתי כאן אצלי בבית סדנה על ההתנגדות הלא אלימה של גנדי לסטודנטים גרמנים. בשלב מסוים סיפרתי להם על הוילפריד הזה שאני לא מצליחה למצוא. אחת הסטודנטיות, הציעה שנערוך חיפוש בגוגל ואמרתי לה שעשיתי זאת בעבר ולא מצאתי כלום. היא הציעה שננסה שוב.
כמה שבועות לפני כן אתם העליתם את האתר שלכם לרשת וברגע שכתבנו וילפריד בגוגל, הוא עלה.
בעמוד הראשון שלו, ראיתי את תמונתו של וילפריד עם אבי ועוד בחורה, והם צוחקים בשמחה גלויה… מעולם לא ראיתי את התמונה הזו לפני כן ! ואבי כמעט אף פעם לא צחק ככה…״.
האמת היא , אמרתי לה, שזו גם התמונה היחידה של וילפריד שבה הוא צוחק ככה.

אחר כך סרסוואטי לקחה אותנו אל הקומה העליונה ופתחה בפנינו את ״המזוודה האדומה המפורסמת״ – ככה היא קוראת לה. היא הקריאה לנו את ארבעת המכתבים מוילפריד ואחר כך אמרה לנו ״ובואו תשמעו את זה״:

היא אחזה בידה צרור דפים דהוי והסבירה שזהו היומן שאביה סונדאראם כתב בשנת 1931.
הוא יצא אז לאירופה בשליחותו של מהטמה גנדי, להכין את הקרקע לביקורו המתוכנן של המנהיג ההודי הסגפן באירופה.
סונדאראם הגיע קודם כל לאיטליה, שם פגש את מוסוליני, ואחר כך נסע לברלין שם תכנן לבקר ידיד ותיק – וילפריד ישראל.
וילפריד וסונדאראם נפגשו לראשונה בשנת 1925, בזמן מסעו של וילפריד למזרח הרחוק (מסע שבמהלכו רכש חלק מאוסף האומנות שלו שמוצג עד היום במוזיאון בקיבוץ הזורע).

סרסוואטי פתחה את היומן המרופט של אביה משנת 1931 והחלה לקרוא מתוכו בקול:

״בשולי ברלין, נמצא כפר קטן בשם קאפוט. נסענו לשם במכוניתו של וילפריד, בדרך שעברה בתוך יער אורנים עבות, אל עבר ביתו הקסום של איינשטיין. המדען המהולל קיבל את פנינו בסלון ביתו בשמחה. שוחחנו ארוכות על ההתנגדות הלא אלימה של גנדי ג׳י ועל תיאוריית ׳הגלגל המסתובב׳. לאחר מכן איינשטיין פרש אל חדר עבודתו ושהה שם זמן מה. כשחזר, הביא איתו מכתב, אותו אני נושא עימי בכבוד רב, כמסר יקר לגנדי ג׳י״.

סרסוואטי סיימה להקריא ואמרה לנו: ״אין לכם מושג כמה אני שמחה שאתם כאן, אני כבר לא צעירה ולא יודעת כמה שנים נשארו לי. סוף סוף סגרתי את המעגל הזה שאבא שלי השאיר לי לסגור״.

הסתבלתי על אנשי הצוות שהיו איתי ואמרתי להם בעברית: ״אתם קולטים מה היא אמרה לנו כרגע? אתם קולטים שגיבור הסרט שלנו וילפריד ישראל הוא האיש שחיבר בין איינשטיין לגנדי?

אז זהו.

זה היה עוד סיפור על איש מסתורי, שלמרות שהיסטוריונים מעריכים שהיה מעורב בהצלתם של עשרות אלפים, שלמרות שחיבר בין איינשטיין לגנדי, שלמרות שהכיר את כולם וכולם הכירו אותו – נשאר כמעט אלמוני עד היום.
והשאלה הגדולה היא למה? מה כבר היה להסתיר?

למי שרוצה להעמיק עוד אל תוך הסיפור המדהים של וילפריד ישראל – ״האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל״ מוקרן בסינמטקים בכל רחבי הארץ.

 

בתמונה – סרסוואטי אלבאנו מולר מחזיקה את התמונה שצולמה ביום בו פגש אביה את איינשטיין. בתמונה שבידיה משמאל לימין: סונדאראם, וילפריד וידידה של וילפריד בשם אגנס שניידר.

האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל

בסוף שנות הארבעים הוקם במרכז קיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, בניין גדול בעל חזות מזרחית. בבניין הזה נשמר (עד היום) אוסף אומנות עתיק מהמזרח הרחוק בעל ערך כספי עצום.
המוזיאון הבריטי הלאומי ומוזיאונים אחרים ביקשו לקבל אליהם את האוסף הנדיר הזה, אבל הצוואה שכתב בעל האוסף לפני מותו, שלחה אותו בסופו של דבר דווקא לאותו קיבוץ נידח, שחלק מחבריו חיו אז עדין באוהלים.
עיון בפרוטוקולים של שיחות הקיבוץ מאותה תקופה, מגלה שסביב הקמת הבניין וקבלת האוסף התעוררו ויכוחים קשים.
חברי הקיבוץ, צעירים שעלו ארצה מגרמניה בשנות השלושים, נחלקו ביניהם לכאלה שהיו בעד, ולכאלה שהתנגדו בחריפות לקבלת האוסף.
הרקע לוויכוחים הללו, היה בין השאר זהותו של תורם האוסף – בעליו של אחד מבתי הכלבו הגדולים ביותר בברלין של תחילת המאה העשרים, יהודי עשיר ומסתורי בעל אזרחות גרמנית/בריטית בשם וילפריד ישראל.

משך כמעט שבעים שנים עומד הבניין הזה בקיבוץ הזורע. שמו הרשמי – ״מוזיאון וילפריד ישראל״ – אבל בני המקום קוראים לו פשוט בית וילפריד.
קוראים לו בית וילפריד – אבל לא יודעים מי היה האיש.
וזה העניין המוזר: מייסדי הקיבוץ החליטו משום מה לא לספר לילדיהם, נכדיהם וניניהם מי באמת היה אותו וילפריד ישראל.

למה? מה כבר היה להסתיר?

גם אני גדלתי בקיבוץ הזורע. סבי וסבתי היו ממייסדי הקיבוץ.
הם גרו כל חייהם במרחק של כ-50 מטר מבית וילפריד, וכמו חבריהם, גם הם שמרו את הסיפור של וילפריד בסוד.

לפני מספר שנים הגיע אליי אדם בשם אופיר בר, גם הוא בן הקיבוץ, ושאל אותי מה אני יודע על וילפריד ישראל. עניתי שעל פי הידוע לי הוא היה איש עשיר שתרם את אוצרות האומנות שלו לקיבוץ – זה היה הסיפור שהכרנו.

״איך תגיב אם אומר לך שהאיש הזה הציל בערך פי 15 יהודים משינדלר?״ הוא שאל.
״אחשוב שיצאת מדעתך״ עניתי. ״כי אם זו הייתה האמת – היינו יודעים עליה מזמן״.
״קרא את הספר הזה ואחר כך נדבר״ ענה, והגיש לי ספר עב כרך בשם ״וילפריד ישראל – שגריר ללא ארץ״, שהוא סיכומו של מחקר שערכה היסטוריונית לונדונית בשם נעמי שפהרד, אי שם בראשית שנות ה-80.

ביקשתי ממנו שיסכם לי את הסיפור בכמה משפטים. כבמאי ומפיק של סרטי תעודה, הייתי עמוס מאוד באותו התקופה, והסיפור שסיפר נשמע לי כל כך מופרך, שלא ראיתי את עצמי קורא את הספר.

״לא אני אסכם לך״, הוא אמר והפך את הספר.
על כריכתו האחורית, היו כתובים דברים פרי עטו של ההיסטוריון הנודע סר מרטין גילברט ז״ל, ששיבח את המחקר ההיסטורי של שפהרד ואת ממצאיו.

מתחתם היה כתוב משפט אחד ששכנע אותי שאני חייב לקרוא את הספר.

״מעולם בחיי לא פגשתי אדם כה אציל, כה חסר אנוכיות וכה חזק כמו וילפריד ישראל. בכנות – הוא היה יצירת אומנות מהלכת״. על החתום – אלברט איינשטיין.

יותר מאוחר, מצאתי בארכיון הקיבוץ ספר הספדים שנכתב לזכרו של וילפריד ישראל וארגזים מלאים במכתבים.
מי לא נמצא בארגזים הללו – בובר, וייצמן, איינשטיין, משה שרת, לורד סמואל, הנרייטה סולד, הרב ליאו בק, זיגפריד להמן, מרגוט קלאוזנר ועוד ועוד…
כולם כאחד וכאחת, מבטאים הערכה עצומה לפועלו של וילפריד ישראל ולמבצעי ההצלה של יהודים מגרמניה הנאצית, שקידם וניהל בין השנים 1933-1943.
גם את מותו מצא בשובו מאחד ממבצעי ההצלה האלה – ב-1 ליוני 1943, כשטיסת BOAC777 מליסבון לבריטניה (טיסה שעליה היה גם השחקן לזלי הווארד מ״חלף עם הרוח״), הופלה על ידי חיל האוויר הנאצי.

כל אלה רק חידדו את התעלומה: כולם הכירו אותו. כולם העריכו את פועלו ההרואי. אם כך – מדוע לא דיברו עליו?

יחד עם צוות מתנדבים מסור מישראל, גרמניה, אנגליה וארה״ב, יצאתי למסע תחקירי חוצה יבשות שארך יותר משש שנים, בנסיון לענות על שלוש שאלות.

מי היה וילפריד ישראל ומה בדיוק עשה?
מה היה הקשר שלו לקיבוץ שבו גדלתי?
ומדוע נשמר סיפורו בסוד זמן כה רב?

את תוצאות המסע הזה תוכלו לראות בסרט ״האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל״ (בהפקת היילייט סרטים), שיוצג החל מהשבוע בסינמטקים ברחבי הארץ.
הסרט עוסק בנושא הטעון של הצלת יהדות גרמניה בשנות ה-30, בקשרים המורכבים שבין התנועה הציונית לממשל הנאצי ובשאלה – מדוע אנחנו זוכרים נוצרים שהצילו יהודים ולא עוסקים כמעט כלל ביהודים שהצילו יהודים.

זה מה שכתב פרופסור משה צימרמן לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל דוק אביב:
״יש לקוות שהסרט הזה יעשה לסיפור הצלת יהודי גרמניה על ידי וילפריד ישראל, מה שעשה סרטו של ספילברג לסיפור אוסקר שינדלר. במקום שהיסטוריונים נכשלים יכול סרט היסטורי לתקן את המעוות".

אני מקווה שתמצאו בסיפורו של וילפריד ישראל עניין.

 

 

ברוכים הבאים לממלכת אי הודאות

לפני קצת פחות מעשרים שנה, עצרה טיולית ישנה על פסגתו של הר אי שם באמצע שום מקום.
השמש להטה באותו הבוקר ומסביב לא היה כלום מלבד בולדרים עצומים ודרדרים בגובה אדם.
הדלת נפתחה בחריקה נוראית ואיש שבאותו הרגע היה נראה לי לפחות כמו אלוהים, עלה במדרגות ונעמד בפתח כשהוא חמוש במשקפי שמש ובפרצוף אטום. 

היה לו ריח עדין של אפטר שייב, שעמד בניגוד גמור לניחוחות שאפפו את חלל הטיולית.
על דש מדי הא' שלו התנוצצה סיכה.
כמה שרציתי את הסיכה ההיא באותו הרגע. כמה שהייתי רחוק ממנה.

שניות ספורות של שקט מתוח חלפו לפני שפצה את פיו ואמר בקול קר וענייני שיש לנו בדיוק עשרים שניות לעמוד בחוץ בח'.
מעכשיו.
תוך רגע הפכה הטיולית הישנונית לתוהו ובוהו. מישהו התחיל לצרוח זמנים. 15 שניות, 10 שניות, יאללה קדימה לצאת, לעזוב את הציוד האישי, לא לשכוח את הנשק, לעמוד בח', קדימה, קדימה, לא נעמוד בזמן…

לא עמדנו בזמן.

האכזבה ניכרה על פניו של האיש עם הסיכה שהיה בסך הכול בחור צעיר שהיה מבוגר מאיתנו בפחות משנתיים. הוא הוציא פנקס, רשם בו משהו באופן שגרם לנו להבין שאנחנו עומדים לשלם ביוקר על האיחור הזה, ואז אמר משפט אחד, שמהדהד לי לפעמים בראש גם עשרים שנה אחרי:

"ברוכים הבאים לממלכת אי הוודאות".

ממלכת אי הוודאות של אותה טירונות יחידה הייתה עולם שבו לא ידעת דבר על העומד לקרות לך. לא ידעת מתי תישן או תאכל, לאן תלך ועם איזה משקל על הגב, עד מתי תזחל, האם יעירו אותך באמצע הלילה למסע פעם אחת? פעמיים? שלוש?
עתידך היה נתון כל כולו בידיהם של כוחות גדולים וחזקים ממך וכדי להצליח לשרוד היית צריך הרבה יותר מכוח רצון או סיבולת פיזית.
האתגר הגדול ביותר (לפחות עבורי) היה להשלים בהכנעה עם אי הוודאות. עם הידיעה שאין לך שליטה על החיים שלך.
וכנראה שמשהו באי הוודאות ההיא הפך לחלק ממני. חדר דרך החתכים בידיים והיבלות ברגליים אל מתחת לעור ונשאר שם.
וכמו עם הרבה דברים קשים, רק בפרספקטיבה של זמן אפשר להבין שהסיוט ההוא היה בעצם מתנה גדולה לחיים.

---

פאסט פורוורד עשרים שנה קדימה ואי הוודאות היא המרכיב המרכזי בחיי המקצועיים. אני יודע מה אני רוצה לצלם ואיך הייתי רוצה שהתסריט יתפתח, אבל היכולת שלי לשלוט במשתנים רבים ומגוונים שייקבעו את גורל הסרט מוגבלת למדי. 

הנה דוגמא – לפני שבוע הייתי אמור לטוס לקנדה הארקטית לצלם את הסרט "עמוס" יחד עם שותפי דני מנקין ועם צלם הטבע זוכה פרסי האמי אדם ראביץ'.

מימין לשמאל: אני, עמוס נחום ודני מנקין

במרכז הסרט שלנו עומד סיפור חייו של עמוס נחום, צלם סטילס אגדי בן 65, היוצא למסע של חשבון נפש אל עבר התמונה היחידה שחסרה לו – תמונה של דב קוטב צולל כשאדם צולל לצידו.
אני עובד על ההפקה הזו כבר כמה שנים ובחודשים האחרונים עוסק בה יום יום או יותר נכון לילה לילה בגלל הפרשי השעות.
דואג ללוגיסטיקה המורכבת, שולח גנראטורים, קומפרסורים, מיכלי צלילה ומשקולות אל הנקודה הצפונית ביותר אליה ניתן להגיע בטיסה.
חושב על כל פרט קטן, כדי שלא ניתקע עם ציוד חסר במקום שלוקח להגיע אליו יומיים בטיסה (מלוס אנג'לס).

כבר כמה שבועות, שיש לי כמעט כל לילה סיוט אחר: באחד, שכחתי את הבגדים החמים בבית ואני קפוא מקור, בשני, דב רעב נכנס אלינו למאהל לחפש אוכל ומבקר אצלנו באוהל, בשלישי מים חודרים לסירה ואני מוציא אותם בדליים ונרטב עד לשד עצמותיי וקר לי… וזוהי רשימה חלקית בלבד…

ואז אני מנסה "לטפל" בכל הפחדים האלה; מוודא (שוב) שיש מספיק ציוד חם, מברר (שוב) עם האנשים שלנו בצפון שיהיו איתנו שומרים חמושים 24 שעות ביממה ושהסירות תקינות… וזה נותן לי לרגע אשליה שאני בשליטה ושהכול בסדר.

ואז, לפני כמה ימים ובניגוד לכל הציפיות, אני מקבל טלפון מאדם ראביץ' שנמצא בקשר עם סטיב המדריך המקומי שלנו. מסתבר שלמרות הטמפרטורות הגבוהות יחסית השנה, הקרח הימי עדיין לא הפשיר ואי אפשר להפליג. קרחונים גדולים צפים בים ויקשו עלינו מאוד את הצילומים.

אדם מודיע לי שחייבים לדחות בשבועיים בתקווה שהקרח יימס.

אדם ראביץ'

אני מאשר את התכנית החדשה ודוחה את הצילומים וחש הקלה, אבל אחרי 72 שעות –  שוב טלפון… תמונות הלוויין מראות שקרח ישן (קרח שלא הפשיר כבר מאות שנים) מתחיל לנוע אל האזור שאליו רצינו להפליג. שוב חייבים לשנות והפעם לאזור חדש שניתן להגיע אליו רק במטוס קטן שינחית אותנו בלב ארץ הדובים, אי שם מחוץ לגבולות הציוויליזציה.

ושוב התחושה המוכרת תוקפת אותי, שוב אני בממלכת אי הוודאות וכוחות גדולים ממני שולטים בחיי. וזו תחושה מתסכלת ומפחידה, אבל משהו בחוויות ההן מלפני עשרים שנה מזכיר לי, שאם אאבק בה, רק יהיה לי קשה יותר.

וחוץ מזה – זה נכון שעבודה כמו שלי ומסע כמו שאנחנו מתכננים מביאים אותך להתמודדות קיצונית עם אי וודאות ועם תחושה של חוסר שליטה. אבל האמת היא שהחוויות האלה הן לא נחלתו הבלעדית של מי שטס לסוף העולם לצלם דובי קוטב שוחים.

הרי הסיפור שיש לי כרגע בראש – שהרכבת שעליה אני יושב וכותב, תדהר כמתוכנן לבנימינה ותגיע לשם בשלום, שכשאחצה את הכביש אל עבר האוטו שלי לא ידרוס אותי אף אחד, שכשאגיע הביתה לא תחכה לי שם בשורה נוראה על מישהו קרוב ואהוב שחולה במחלה קשה – הוא בסך הכל סיפור… המצאה של המוח שלי שמנסה לעשות סדר באי הוודאות שהיא הדבר היחיד שוודאי בחיים שלי ושל כולנו.

וזה לא שאני לא מכיר בחשיבותם של התכנון, הידע, הניסיון ובחירת השותפים הנכונים וזה לא שאני לא מכיר בכוחם של התקווה והאמונה והעבודה הקשה. אני פשוט חושב שכל מי שעוסק ביצירה (וכל אדם הוא יוצר של משהו בחייו), חייב לתת מקום למרחב של אי הוודאות וללמוד לחיות איתו בשלום. 

כי רק מתוך אי הוודאות אפשר ללכת למקומות לא מוכרים שבהם עדיין לא היינו, לגדול ולצמוח.

מתוך צילומי הסרט "אח שלי גיבור". לתת מקום למרחב אי הודאות ולחיות איתו בשלום.

---

אז אני מקווה ומאמין שיהיה בסדר. שהדחייה בשבועיים והמיקום החדש יביאו איתם דברים לא צפויים אבל טובים.  ואני מקווה ומאמין שהקרח יפשיר ויאפשר לנו להפליג, ושנצליח לאתר את הדובים השוחים. ואני מקווה ומאמין שנמצא לפחות דב אחד שיהיה מספיק חברותי, כדי שעמוס ואדם יוכלו לצלול איתו והכי חשוב, לצאת מהמים בשלום עם התמונה עליה עמוס חולם כבר 35 שנים.

שיהיה לנו בהצלחה ונתראה כשנחזור…

יונתן

על דובים וחלומות

שלוש בלילה, התעוררתי, ואני לא מצליח לחזור לישון…

אני יכול לתרץ את זה בג'ט לג שתקף אותי בעקבות החזרה מארה"ב מצילומי התחקיר לסרט על חכמת ההמונים (שכתבתי עליו בבלוג הקודם), סרט שאני עושה יחד עם דני מנקין, דני דויטש וליאור צורף… אבל בינינו?
נדמה לי שזה אולי חלק מהאמת – אבל ממש לא כל האמת.

יש איזה משהו גדול שעומד לקרות. משהו מפחיד…
משהו שאני חולם עליו כבר כמעט 10 שנים.
משהו שדיברתי עליו וסיפרתי עליו ושסטטיסטית, רוב הסיכויים שלא יצליח… 

או כמו שמנסח את זה בהקשר אחר לגמרי חבר חכם שפגשתי לא מזמן "what are the odds?".

אבל נראה לי שהקדמתי את המאוחר. קודם כל הנה הסיפור:

אם הכול יעבוד כמתוכנן (וכמו שכתבתי כבר, אני ער עכשיו ב-3:00 בלילה כי בפנים אני יודע שרוב הסיכויים שלא), אהיה בעוד חודשיים וחצי אי שם במרחבים האינסופיים של קנדה הארקטית, יחד עם שותפי היקר דני מנקין ועם צלם הקולנוע זוכה פרס האמי אדם ראביץ'.

במשך עשרה ימים נלווה את צלם הטבע עמוס נחום, בדרך אל עבר הצילום עליו הוא חולם כבר 35 שנים. צילום של דב קוטב צולל – כשעמוס צולל לצידו…

עמוס – ולמי שלא מכיר שווה ללחוץ על הלינק הזה:   www.amosphotography.com נחשב בעיני רבים לאחד מצלמי הטבע הגדולים בעולם. 

הוא נולד לפני 65 שנים בשיכון העלייה ביפו, אבל חי כבר כמעט 40 שנים בארה"ב. 

למעשה, אי אפשר לומר שהוא חי בארה"ב. הוא חי בעיקר בשדות תעופה ובטבע, במקומות המרוחקים והפראיים ביותר על הפלנטה. 

הוא מצלם חיות גדולות ימיות שחלקן מסוכנות, ותמיד – פנים אל פנים וללא הגנה. זוהי דרכו להעביר מסר לעולם – שהאדם והטבע יכולים לחיות בהרמוניה.

הוא צילם באופן הזה עד היום לווייתנים, תנינים, כרישים, אורקות, ניבתנים, כלבי ים נמריים ודגי חרב.
הצילומים שלו זכו בפרסים החשובים ביותר בעולם. הם כה ייחודיים שאין שום צורך בחתימה כדי לזהות מי צילם אותם.

עיקר כוחם הוא בקרבה, באינטימיות, בקשר ובדרמה ותמיד יש מאחוריהם סיפור מיוחד.
לא לחינם אמר עליו ז'אן מישל קוסטו "עמוס הוא אחד השגרירים הטובים ביותר של האוקיינוס".

כדי להגיע בזמן הנכון למקום הנכון ולחזור הביתה בשלום, עמוס לומד את החיות לעומק לפני שהוא צולל לצידן. הוא עובד עם ביולוגים ימיים, עם דייגים מקומיים ועם מומחים אחרים, מגיע לרמת היכרות גבוהה עם החיה ועם ההתנהגות שלה, ועל ידי כך – מקטין את הסיכון לאפס… כמעט…

ובאמת ב-35 שנים של עבודה (טפו טפו טפו) הוא לא הותקף על ידי אף חיה. מלבד פעם אחת…

לפני 15 שנים עמוס נכנס למים עם דב קוטב במטרה לצלם אותו. המחקרים שערך הביאו אותו למסקנה שדב קוטב לא מסוגל לצלול עמוק מ-10 מטרים. 

הוא נכנס אל המים הקפואים של קנדה הארקטית והעמיק, מעט עמוק יותר מעומק הצלילה המרבי (המשוער) של הדוב, ואז המתין שהדוב יתקרב אליו כדי לצלם אותו. 

הבעיה הייתה שהדוב לא קרא את ספר ההוראות באותו הבוקר 🙂 ולא עצר ב-10 מטרים… 

גם לא ב-15…

עמוס העמיק עוד ועוד כשהוא בורח מהכפות העצומות של הדוב שרודף אחריו עד שבסופו של דבר הדוב היה מוכרח לעלות כדי לקחת אוויר ועמוס ניצל.

הוא נשאר עוד כמה דקות בעומק, עד שהצללית העצומה שמעליו תתחיל להתרחק, ורק אז עלה אל פני המים כשמעט מאוד אוויר במיכל הצלילה שלו.

והקיץ הזה, בגיל 65, הוא הולך לעשות את זה שוב.

איך? 

לזה יש לנו פחות או יותר תשובה. יש לו תכנון מדויק והוא מתאמן לקראת זה כבר שנים.

למה? 

זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לברר. 

המסע שלנו אתו לקנדה הארקטית יהיה מסע פיזי אל עבר התמונה של חייו, אבל גם מסע פנימי אל נפשו ואל עברו. ועמוס מאפשר לנו לחפור עמוק בסיפור חייו ולנסות למצוא תשובה. 

בלי להיכנס לפרטים, רק אומר שזה סיפור שיש בו מלחמה ושלום, כאב ותקווה, כעס, השלמה ובחירה בחיים. כמו בסרטנו הקודם "הדולפין", גם הסרט הזה יעסוק בקשר המרפא שבין האדם והטבע. 

הזרע הראשון לפרויקט השאפתני הזה נזרע לפני כעשר שנים, בסוף שנת 2005.
הייתי אז בתקופה שבה חיפשתי את דרכי והתלבטתי לגבי עתידי. ואז, לילה קיצי אחד מצאתי את אתר האינטרנט של עמוס והרגשתי שעליתי על משהו מיוחד. התמונות שהיו שם, המקומות שבהם עבד, נראו לי כמו חלום. השגתי את מספר הטלפון שלו ולאחר התלבטויות ארוכות התקשרתי.

בצד השני של האוקיינוס האטלנטי ענה לי קול עמוק. השיחה אתו הייתה קצרה ועניינית. שאלתי אם הוא צריך עוזר והוא אמר שלא. אחר כך הוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא הבנתי מה הקשר בינן לבין צילום. 

מי אתה רוצה להיות? הוא שאל אותי. למה? מה המקום של האגו שלך בתוך זה? מה מניע אותך באמת מבפנים? 

לפני שנותקה השיחה עמוס הציע "שאם אני רציני" ניפגש שבוע וחצי מאוחר יותר באנטיב – צרפת בפסטיבל הצילום התת-ימי החשוב ביותר בעולם.

ניתקתי את הטלפון בהתרגשות גדולה שהתחלפה תוך מספר שניות בתחושה עמומה של ריקנות. 

מה פתאום צרפת בעוד שבוע וחצי. בשביל מה? מה יצא לי מזה? 

קולו המוכר של הספק אמר לי בביטחון גמור: וותר על החלומות המוזרים שלך חבוב, לך תירשם לאוניברסיטה. תתבגר כבר ילד. הגיע הזמן.

באותה תקופה הייתי מדריך צלילה בחברה שהובילה מסעות צלילה לסיני.
יומיים לאחר מכן הייתי אמור לצאת לשארם אל שייח עם קבוצה ישראלית למסע כזה.
החלטתי לצאת למסע ולחשוב במהלכו אם כדאי או לא כדאי לקנות כרטיס טיסה לאנטיב.

המסע התחיל רע מאוד.

זו הייתה תקופה של פיגועים קשים בסיני ואזהרות המסע היו חמורות כמעט כמו היום… 

יצאנו ב-20:00 בערב ממעבר הגבול באילת אל עבר שארם אל שייח עם חששות כבדים בלב.
ב-21:00 בערך, באיזה עיקול בדרך, המיניבוס שלנו נעצר פתאום ודמות חשודה בגלבייה לבנה עלתה עליו. היא העבירה לנהג שלנו טלפון לא פחות חשוד, וירדה בעיקול הבא – נעלמת אל תוך המדבר החשוך.

שלוש השעות הקרובות עברו עליי בציפייה דרוכה לקראת משהו איום שאמור לקרות.
כמדריך הטיול, הרגשתי אחריות כבדה כלפי הנוסעים שנמנמו להם מאחורה במיניבוס, לא מודעים כלל לתסריטי האימה שנכתבים אצלי ממש ברגע זה בראש. 

בסוף, הכול היה בסדר, איך אמר לי פעם חבר: 99% מהפחדים שלך לא יתגשמו אף פעם… זה כנראה היה סתם טלפון חלופי, והאיש בגלביה לא היה טרוריסט אלא חבר. 

כך או כך, הגענו לשארם ב-2:00 בלילה בשלום.

למחרת בבוקר יצאנו אל הים, אבל הים היה סוער והצלילות רעות והיה נדמה שהסיוט נמשך.

בלילה עגנו במפרץ חשוך ומבודד. כולם הלכו לישון ואני עליתי אל הסיפון העליון.
זה היה לילה בלי ירח והיינו בלב הים שבסוף המדבר.

שכבתי על הגב והרגשתי כאילו השמיים בולעים אותי. המראה שנגלה לעיניי היה מדהים ביופיו. מעולם לא ראיתי בחיי כל כך הרבה כוכבים. 

זה היה אחד הרגעים המיוחדים ביותר שהיו לי בשנים שבהן עבדתי בים. חיבור שקט וצנוע לטבע. לאינסוף.
רוח חמה ליטפה אותי, גלים קטנים התרפקו על החרטום.
לאט לאט החלה להזדחל לתוכי תחושה אהובה ומוכרת. הוקרת תודה עמוקה על המזל שנפל בחלקי לחיות את הרגע הזה. 

למחרת צללנו בספינה טבועה בשם ת'יסלגורם. 120 מטר אורכה, עם אופנועים ומשאיות בבטנה.
התנאים היו מושלמים. הראות מעולה והספינה ריקה מצוללים חוץ מאיתנו. 

ושכשהגיעה השעה לצאת ממנה, סימנתי לקבוצה לעלות ואז, בהפתעה גמורה, מתוך הכחול התחילה להתקרב אלינו להקה קטנה של דולפינים. 

היו שם חמישה או שישה דולפינים ודולפינות. אחת מהן הייתה אימא וצמוד אליה שחה גור והיא קרבה אותו אל המצלמה שלי למרחק אפס, כאילו נתנה לי סימן.

חזרתי מסיני ויומיים אחר כך קניתי כרטיס טיסה לאנטיב. 

מדריך הצלילה הבדואי שהיה איתנו אמר שב-400 הצלילות שערך בת'יסלגורם, הוא ראה דולפינים רק פעם אחת. כמו שאמר החבר החכם שפגשתי לא מזמן what are the odds?

באנטיב פגשתי את עמוס והחיבור שהרגשתי בטלפון התקיים גם במציאות.
לפעמים – כך אומרים בקיבוץ – הפרה רוצה להניק לא פחות ממה שהעגל רוצה לינוק.

הנסיעה לאנטיב שינתה את מסלול חיי. בחרתי בצילום ואחר כך בעשיית סרטים כמקצוע וכדרך חיים ואפילו עבדתי קצת כעוזר של עמוס.

היא לקחה אותי למקסיקו, הודו, גרמניה, דרום אפריקה, פפואה גינאה החדשה, סרי לנקה ועוד ועוד.
תיעדתי טקסים סודיים של שבטים מבודדים במעבי הג'ונגל וראיינתי בהדקוורטרס של גוגל ופייסבוק…
בסוף אפילו סגרתי מעגל כשהסרט "הדולפין" זכה בפרס הראשון בפסטיבל אנטיב שבו הכל התחיל.
בעצם הכל התחיל באותו טלפון לעמוס.  

וכבר בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא סיפר לי את הסיפור שלו עם הדוב ועל הפעם ההיא שבה כמעט נטרף.
וכששאלתי אותו אם הוא חושב שינסה לעשות זאת שוב הוא ענה לי: אני לא חושב. אני אעשה את זה שוב.

ועכשיו… 10 שנים אחרי, כמעט 4 וחצי בלילה והספק ההוא שוב מתעורר: מה לעזאזל אתה עושה? הולך לצלם בן אדם בן 65 שחולם לצלול עם דב קוטב? 

זה מסוכן, מסובך, יקר, שנוי במחלוקת…

ולא רק שאתה חולם על הדבר המטורף הזה, אתה גם מעז להצהיר על כך בפומבי… לכתוב על זה בבלוג שלך? 

יצאת מדעתך? אתה עומד לצאת טמבל מכל הסיפור הזה, שלא תגיד שלא הזהרתי אותך.  

וכך… מצד אחד המלאך ומצד שני השטן, יושבים כל אחד על כתף אחרת ומספרים לי סיפור. והרי אף אחד מהם לא באמת יודע…
ובתוך כל הדבר הזה אני חייב להקשיב באמת למה שהלב אומר, ואני מרגיש שהוא אומר לי, שהסיכון הכי גדול בחיים הוא לא לקחת סיכון…

זהו…

אני כבר כנראה לא אחזור לישון הלילה.

עדיין חשוך בחוץ, אבל חוץ מהנשימות האטיות של הבנות שלי בחדר השני (שמזכירות לי בשקט מה באמת חשוב בכל הסיפור הזה) אני כבר מתחיל לשמוע את הציפורים מצייצות.

ואם הגעתם איתי עד כאן… אולי תרצו לקרוא ולשמוע עוד על הסרט ואולי אפילו להרים איזה תרומה ולקבל בעדה מתנה נחמדה – החל מעדכונים מהשטח, דרך דיוידי של הסרט לכשיצא, הגדלה של אחד מצילומיו של עמוס באיכות מעולה ובמהדורה מוגבלת, ועד ליציאה איתנו למסע בקנדה הארקטית וקרדיט של מפיק שותף… 

הסרט כבר נמכר בגרמניה, ישראל וצרפת אבל כדי שנוכל לצאת לצלם עוד חודשיים וחצי, חסר לנו עוד קצת.

אז לחצו על הלינק הבא ומי שיחליט לתרום ישמח אותי מאוד מאוד:

https://www.indiegogo.com/projects/amos-the-movie

וחוץ מזה, זה גם יעזור לי לישון טוב יותר בלילות הבאים וגם יהפוך אתכם לחלק מההרפתקה, ואת ההרפתקה לחלק מכם.

שלכם,

יונתן 🙂

זהו. פתחתי בלוג…

כבר שנים אומרים לי כל מיני חברים שהגיע הזמן שאפתח בלוג.

ואני תמיד אומר להם שאין שום סיכוי. שאין לי זמן לזה ושלמי בכלל יש זמן לקרוא סיפורים שמישהו אחר כתב בבלוג. 

אני אדם קצת מיושן והאמת – גם קצת ביישן. מאמין בתקשורת אישית עם בני אדם. לא בקשרים אינטרנטיים עם אנשים שאני בכלל לא מכיר. 

כבר ככה כל עולם הרשתות החברתיות די זר לי. נכון אני מעלה פה ושם פוסט בפייסבוק, מציג לראווה את המשפחה האהובה שלי, מספר על חופשה או טיול שערכנו, מודיע על הרצאה שאני עומד להעביר או על הקרנה של אחד מסרטיי, מכניס לינק לראיון שעשו איתי בטלוויזיה – בקיצור – יחסי ציבור…

אבל בלוג? בלוג שבו אני אמור לספר באמת מה עובר עליי, שנכתב ברגע האמת, בלוג שמטרתו היא לא יחסי ציבור אלא קשר אמיתי עם אנשים שההיכרות שלי איתם בחיים האמיתיים קטנה או לא קיימת? בלוג שבו אני נחשף, פגיע, מחויב… זה גדול עליי…

אבל עכשיו, בטיסה מבוסטון לסאן פרנסיסקו החלטתי לפתוח בלוג. למה? בגלל מי שיושב לידי. קוראים לו ליאור צורף והוא חוקר, מרצה ב-TED וסופר העוסק בחוכמת ההמונים. אני נמצא איתו כאן כדי לצלם אותו לסרט דוקומנטרי המתעד אותו במסעו בארה"ב להשקת ספרו "MINDSHARING", יחד עם דני דויטש ודני מנקין שותפיי היקרים.

ליאור מאמין שבאמצעות חכמת ההמונים ניתן לפתור בעיות, לקבל החלטות נכונות יותר ולהגשים חלומות. הוא מטיף לשיתוף, כמעט אובססיבי עם הקהל דרך הרשת החברתית. הוא מאמין שאנשים הם טובים בבסיסם ושאם תחשוף ותספר תקבל עזרה והכוונה מאנשים שכלל לא מכירים אותך בחיים האמיתיים. אליו האנשים – כך הוא מוכיח בהרצאתו ובספרו, שייפתחו בפניך את דלתות שאפילו לא ידעתם שקיימות. 

הוא יצר את הרצאת ה-TED שלו על חכמת ההמונים באמצעות חכמת ההמונים. כן – פשוט שאל את הקהל שלו על מה צריכה להיות ההרצאה והם נתנו לו רעיונות… אחר כך הוא כתב את הספר שלו על חכמת ההמונים באמצעות חכמת ההמונים, וכעת הוא רוצה ליצור את הסרט התיעודי הראשון על חכמת ההמונים באמצעות חכמת ההמונים. על מה יהיה הסרט ? אנחנו לא יודעים עדיין אבל ההמונים יגידו לנו…

בהתחלה זה היה נשמע לי מוזר, אבל אתמול צילמתי שלוש הרצאות שלו ולאט לאט אני מתחיל להבין על מה הוא מדבר. 

אחת ההרצאות אתמול הייתה בחברתTrip Advisor , אחת ב-Cambridge innovation center אבל המרשימה מכולן הייתה ב-MIT Media Lab – המכה של עולם הטכנולוגיה.

ה-MIT Media Lab הוא מכון מחקר ומעבדת ענק בעלת מימון בלתי מוגבל מחברות הטכנולוגיה המובילות בעולם. מתקבלים אליו יחידי סגולה, הפוסט דוקטורנטים המבריקים ביותר שיש, כאלה ששמותיהם רשומים או יהיו רשומים על כמה מההמצאות הטכנולוגיות החשובות של זמננו.

הסיור הארוך והמרתק שערכו לנו שם היה כמו מסע אל העתיד שכלל מצלמה שמצלמת טריליון פריימים בשנייה, מכוניות מתקפלות, פרוטזות ביוניות ומחקרים שבוחנים את עיצובו של הזיכרון האנושי לאורך ההיסטוריה, דרך אנליזה של מיליוני ערכי וויקיפדיה… 

בתור טכנופוב שלא סיים 12 שנות לימוד, אני חייב להודות שחבורת הדוקטורנטים בני ה-30 שהסתובבו מסביבנו ודיברו על העתיד, השרתה עליי בתחילת הסיור תחושה של חוסר נוחות. 

הרגשתי שאני לא שייך לעולם הזה. שאני מתגעגע לפרות, לשדות וליער של הקיבוץ. שהלב שלי נמשך דווקא אל העבר ופחות אל העתיד.

אבל לאט לאט משהו השתנה בי. התשוקה שלהם, הרצון להשתמש בכל הכישרון והידע שיש ברשותם כדי להפוך את העולם למקום יותר טוב ואת האנשים שחיים בו למאושרים יותר נגעו לליבי. ובטיסה מצאתי את עצמי יושב ליד ליאור גיק חביב וכל כך שונה ממני שבשבילו הביקור וההרצאה ב-MIT Media Lab היו הגשמת חלום חיים.

התחלנו לדבר. סיפרתי לו קצת על עצמי. על הרפתקאותיי מהטיולים בעולם, על הפציעה בלבנון שהובילה אותי לצילום, לכתיבה עיתונאית ומשם לעשיית סרטים דוקומנטריים. על העבודה שעשיתי עם אנשים נפגעי טראומה בסרטים "הדולפין" ו"לחתוך את הכאב", עבודה שבה גיליתי את כוחו האדיר של הסיפור לשפר את מציאות חייו של אדם.

סיפרתי לו על אחד המשפטים שהשפיעו עליי יותר מכל, משפט שכתב גבריאל גרסייה מארקס המנוח, אחד ממספרי הסיפורים הגדולים של המאה העשרים בפתיחה של האוטוביוגרפיה שלו: "החיים הם לא מה שחיית", הוא כתב שם "אלא מה שזכרת מהם והאופן שבו זכרת אותם כדי לספרם"…

"אז למה אתה לא כותב?" שאל אותי ליאור. "אתה כמו סנדלר שהולך יחף, מודע לכוחו של הסיפור לשפר את החיים שלך ושל אחרים אבל לא כותב בעצמך… ".

וכך, 10000 מטר מעל פני האדמה, כשמתחתינו נפרשים המישורים הרחבים של המידווסט החלטתי לחזור לכתוב. כי מאז שהפסקתי לפרסם כתבות והתחלתי לביים סרטים אני לא באמת כותב. הכתיבה שלי היום היא אחרת. היא כלי טכני שייעודו לשרת מטרה – לא המהות עצמה.

ואני מתגעגע לכתיבה. לכתיבה האמיתית והזורמת, כמו ביומני המסע שכתבתי לעצמי כשטיילתי אחרי הצבא. כתיבה כזו שלא תלויה בעורך, בערוץ משדר או במשקיע. כתיבה מהלב אל הלב.

זה לא שאני עומד להפסיק לעשות סרטים. להיפך. מהבחינה הזו אני נמצא באחת התקופות העמוסות ביותר בחיי: כפי שכתבתי אני נמצא עכשיו בעיצומם של צילומי תחקיר בארה"ב ל"חכמת ההמונים", במקביל אני שלבים מתקדמים של עריכה של "אח שלי גיבור" – הסרט שצילמתי על הצעירים היוצאים עם אחיהם בעלי תסמונת הדאון לטיול תרמילאים בהודו, ובמקביל קדם-הפקה לקראת הפרויקט הגדול והמורכב בחיי: סרט עליו אני חולם כבר 8 שנים. חלום שיהפוך למציאות בסוף יולי (כך אני מקווה), במים הקפואים של קנדה הארקטית, כשעמוס נחום, אדם יקר שאני מחשיב כמנטור, יצלול פנים אל פנים עם דב קוטב. 

כל סרט כזה הוא כמו מסע. מסע חיצוני אבל גם מסע פנימי של התמודדות עם פחדים, חששות ואתגרים.

והבלוג הזה יהיה הדרך שלי לעמוד אתכם בקשר , להזמין אתכם להצטרף אליי להרפתקה, לחלוק אתכם את הקשיים בדרך ולבקש מכם לעזור לי להגשים חלומות.

שלכם,

יונתן