צונאמי שלי

לפני 13 שנים + כמה ימים עזבתי את תאילנד בדרכי לישראל.
אבא שלי התקשר אליי יום או יומיים לפני כן לספינת הצלילה שעליה עבדתי באותה התקופה, וסיפר לי שסבא על ערש דווי.
הוא אמר שאם אני רוצה לראות אותו בחיים אני חייב להגיע לארץ ומהר… אז הגעתי.
יום אחרי שנחתתי, פתחתי אינטרנט עם הקפה של הבוקר והיה שם דיווח קטן על איזה רעידת אדמה באינדונזיה.
עד שהספקתי לרפרש את הדף (2004… זה לקח הרבה זמן), הדיווח כבר היה גדול יותר וכך גם מספר ההרוגים שהלך ונסק בשעות הבאות.
מילה חדשה הצטרפה ללקסיקון של כולנו.
צונאמי.
ספינת הצלילה עליה עבדתי, שטה באותו הבוקר באיזור שבין איי סימילאן לאיי סורין בלב ים אנדמן – לא רחוק ממרכז הרעש.
החברים שלי שעבדו איתי על הספינה רק כמה ימים לפני כן, לא ענו לטלפונים.
ניסיתי וניסיתי יומיים ברציפות, עד שהתייאשתי.
הסקתי שכולם מתים.
תחושת אשמה נוראית נחתה עליי.
איך ברחתי ככה מגורלי.

ימים ספורים אחר כך, בא לבקר אותי חבר ילדות יקר, נמרוד כפרי שמו.
כששמע ממני את הסיפור וראה שאני די בדיכאון שאל אותי: "אתה בטוח שהם מתים?".
הוא שכנע אותי לוודא את זה.
להתמודד עם האמת המרה או לגלות שבעצם הכל אצלי בראש.

התקשרתי שוב.
הם ענו.
מסתבר שבזמן הצונאמי הם היו 80 ק"מ מהחוף, באתר צלילה שהוא סלע שבולט מעל פני המים בשפל, ונעלם מתחתם בגאות.
הם צללו בזמן גאות מסביב לסלע, ואז ב 8:15 כל הדגים נעלמו.
זה היה מחזה מוזר אבל לא יותר מזה.
הם עלו לסיפון וישבו לאכול ארוחת בוקר, כשלפתע קפטן וואט, קברניט הספינה (בתמונה), אדם רגוע מאוד בדרך כלל, הגיע בריצה וצעק בבהלה: "תסתכלו, רואים את הסלע. עכשיו גאות. זה לא אמור להיות ככה!".
הוא חתך את חבל העוגן והתרחק משם במהירות.
7 או 8 דקות אחר כך הצונאמי התרסק על החוף.
הצונאמי היה גל שאורכו 25 ק"מ שנע במהירות של כ- 600 קמ"ש.
מי שהיה בלב הים חווה שפל ואחר כך גאות וניצל.
על החופים, נהרגו באותו הבוקר כ-280,000 בני אדם.

ב-15 לינואר סבא שלי מת ואני חזרתי לתאילנד לאחת התקופות המטורפות ביותר של חיי.
ההרס היה בלתי נתפס.
הכאב והאובדן של כל כך הרבה בני אדם שהביא איתו מצד שני, גילויי אחווה ואנושיות נדירים.
מעל הכל, הבנתי שם משהו שילך איתי עד יומי האחרון לגבי עוצמתו האדירה של הטבע ולגבי השבריריות של החיים.
כשהיינו יוצאים לים בשבועות שאחרי הצונאמי פחדנו פחד מוות.
התאילנדים היו עורכים טקס ואנחנו היינו מתפללים יחד איתם.
אנשים מעשר מדינות שונות לפעמים, חלקנו אתאיסטים מוחלטים, כל אחד בשפתו ולמי או מה שהוא מאמין בו.
רק שהים לא יתהפך עלינו שוב.
לא היה מקום לציניות בתאילנד של אחרי הצונאמי.
את זה דווקא כן אהבתי.

שם גם כתבתי את הכתבה המצולמת הראשונה שלי למוסף הארץ, על צועני הים הנכחדים של תאילנד, שעל פי פרסומים ועדויות, חזו את הצונאמי והצילו בני אדם רבים מפניו.

 

לקריאת הכתבה המלאה – גן העדן האבוד

 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s