על דובים וחלומות

שלוש בלילה, התעוררתי, ואני לא מצליח לחזור לישון…

אני יכול לתרץ את זה בג'ט לג שתקף אותי בעקבות החזרה מארה"ב מצילומי התחקיר לסרט על חכמת ההמונים (שכתבתי עליו בבלוג הקודם), סרט שאני עושה יחד עם דני מנקין, דני דויטש וליאור צורף… אבל בינינו?
נדמה לי שזה אולי חלק מהאמת – אבל ממש לא כל האמת.

יש איזה משהו גדול שעומד לקרות. משהו מפחיד…
משהו שאני חולם עליו כבר כמעט 10 שנים.
משהו שדיברתי עליו וסיפרתי עליו ושסטטיסטית, רוב הסיכויים שלא יצליח… 

או כמו שמנסח את זה בהקשר אחר לגמרי חבר חכם שפגשתי לא מזמן "what are the odds?".

אבל נראה לי שהקדמתי את המאוחר. קודם כל הנה הסיפור:

אם הכול יעבוד כמתוכנן (וכמו שכתבתי כבר, אני ער עכשיו ב-3:00 בלילה כי בפנים אני יודע שרוב הסיכויים שלא), אהיה בעוד חודשיים וחצי אי שם במרחבים האינסופיים של קנדה הארקטית, יחד עם שותפי היקר דני מנקין ועם צלם הקולנוע זוכה פרס האמי אדם ראביץ'.

במשך עשרה ימים נלווה את צלם הטבע עמוס נחום, בדרך אל עבר הצילום עליו הוא חולם כבר 35 שנים. צילום של דב קוטב צולל – כשעמוס צולל לצידו…

עמוס – ולמי שלא מכיר שווה ללחוץ על הלינק הזה:   www.amosphotography.com נחשב בעיני רבים לאחד מצלמי הטבע הגדולים בעולם. 

הוא נולד לפני 65 שנים בשיכון העלייה ביפו, אבל חי כבר כמעט 40 שנים בארה"ב. 

למעשה, אי אפשר לומר שהוא חי בארה"ב. הוא חי בעיקר בשדות תעופה ובטבע, במקומות המרוחקים והפראיים ביותר על הפלנטה. 

הוא מצלם חיות גדולות ימיות שחלקן מסוכנות, ותמיד – פנים אל פנים וללא הגנה. זוהי דרכו להעביר מסר לעולם – שהאדם והטבע יכולים לחיות בהרמוניה.

הוא צילם באופן הזה עד היום לווייתנים, תנינים, כרישים, אורקות, ניבתנים, כלבי ים נמריים ודגי חרב.
הצילומים שלו זכו בפרסים החשובים ביותר בעולם. הם כה ייחודיים שאין שום צורך בחתימה כדי לזהות מי צילם אותם.

עיקר כוחם הוא בקרבה, באינטימיות, בקשר ובדרמה ותמיד יש מאחוריהם סיפור מיוחד.
לא לחינם אמר עליו ז'אן מישל קוסטו "עמוס הוא אחד השגרירים הטובים ביותר של האוקיינוס".

כדי להגיע בזמן הנכון למקום הנכון ולחזור הביתה בשלום, עמוס לומד את החיות לעומק לפני שהוא צולל לצידן. הוא עובד עם ביולוגים ימיים, עם דייגים מקומיים ועם מומחים אחרים, מגיע לרמת היכרות גבוהה עם החיה ועם ההתנהגות שלה, ועל ידי כך – מקטין את הסיכון לאפס… כמעט…

ובאמת ב-35 שנים של עבודה (טפו טפו טפו) הוא לא הותקף על ידי אף חיה. מלבד פעם אחת…

לפני 15 שנים עמוס נכנס למים עם דב קוטב במטרה לצלם אותו. המחקרים שערך הביאו אותו למסקנה שדב קוטב לא מסוגל לצלול עמוק מ-10 מטרים. 

הוא נכנס אל המים הקפואים של קנדה הארקטית והעמיק, מעט עמוק יותר מעומק הצלילה המרבי (המשוער) של הדוב, ואז המתין שהדוב יתקרב אליו כדי לצלם אותו. 

הבעיה הייתה שהדוב לא קרא את ספר ההוראות באותו הבוקר 🙂 ולא עצר ב-10 מטרים… 

גם לא ב-15…

עמוס העמיק עוד ועוד כשהוא בורח מהכפות העצומות של הדוב שרודף אחריו עד שבסופו של דבר הדוב היה מוכרח לעלות כדי לקחת אוויר ועמוס ניצל.

הוא נשאר עוד כמה דקות בעומק, עד שהצללית העצומה שמעליו תתחיל להתרחק, ורק אז עלה אל פני המים כשמעט מאוד אוויר במיכל הצלילה שלו.

והקיץ הזה, בגיל 65, הוא הולך לעשות את זה שוב.

איך? 

לזה יש לנו פחות או יותר תשובה. יש לו תכנון מדויק והוא מתאמן לקראת זה כבר שנים.

למה? 

זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לברר. 

המסע שלנו אתו לקנדה הארקטית יהיה מסע פיזי אל עבר התמונה של חייו, אבל גם מסע פנימי אל נפשו ואל עברו. ועמוס מאפשר לנו לחפור עמוק בסיפור חייו ולנסות למצוא תשובה. 

בלי להיכנס לפרטים, רק אומר שזה סיפור שיש בו מלחמה ושלום, כאב ותקווה, כעס, השלמה ובחירה בחיים. כמו בסרטנו הקודם "הדולפין", גם הסרט הזה יעסוק בקשר המרפא שבין האדם והטבע. 

הזרע הראשון לפרויקט השאפתני הזה נזרע לפני כעשר שנים, בסוף שנת 2005.
הייתי אז בתקופה שבה חיפשתי את דרכי והתלבטתי לגבי עתידי. ואז, לילה קיצי אחד מצאתי את אתר האינטרנט של עמוס והרגשתי שעליתי על משהו מיוחד. התמונות שהיו שם, המקומות שבהם עבד, נראו לי כמו חלום. השגתי את מספר הטלפון שלו ולאחר התלבטויות ארוכות התקשרתי.

בצד השני של האוקיינוס האטלנטי ענה לי קול עמוק. השיחה אתו הייתה קצרה ועניינית. שאלתי אם הוא צריך עוזר והוא אמר שלא. אחר כך הוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא הבנתי מה הקשר בינן לבין צילום. 

מי אתה רוצה להיות? הוא שאל אותי. למה? מה המקום של האגו שלך בתוך זה? מה מניע אותך באמת מבפנים? 

לפני שנותקה השיחה עמוס הציע "שאם אני רציני" ניפגש שבוע וחצי מאוחר יותר באנטיב – צרפת בפסטיבל הצילום התת-ימי החשוב ביותר בעולם.

ניתקתי את הטלפון בהתרגשות גדולה שהתחלפה תוך מספר שניות בתחושה עמומה של ריקנות. 

מה פתאום צרפת בעוד שבוע וחצי. בשביל מה? מה יצא לי מזה? 

קולו המוכר של הספק אמר לי בביטחון גמור: וותר על החלומות המוזרים שלך חבוב, לך תירשם לאוניברסיטה. תתבגר כבר ילד. הגיע הזמן.

באותה תקופה הייתי מדריך צלילה בחברה שהובילה מסעות צלילה לסיני.
יומיים לאחר מכן הייתי אמור לצאת לשארם אל שייח עם קבוצה ישראלית למסע כזה.
החלטתי לצאת למסע ולחשוב במהלכו אם כדאי או לא כדאי לקנות כרטיס טיסה לאנטיב.

המסע התחיל רע מאוד.

זו הייתה תקופה של פיגועים קשים בסיני ואזהרות המסע היו חמורות כמעט כמו היום… 

יצאנו ב-20:00 בערב ממעבר הגבול באילת אל עבר שארם אל שייח עם חששות כבדים בלב.
ב-21:00 בערך, באיזה עיקול בדרך, המיניבוס שלנו נעצר פתאום ודמות חשודה בגלבייה לבנה עלתה עליו. היא העבירה לנהג שלנו טלפון לא פחות חשוד, וירדה בעיקול הבא – נעלמת אל תוך המדבר החשוך.

שלוש השעות הקרובות עברו עליי בציפייה דרוכה לקראת משהו איום שאמור לקרות.
כמדריך הטיול, הרגשתי אחריות כבדה כלפי הנוסעים שנמנמו להם מאחורה במיניבוס, לא מודעים כלל לתסריטי האימה שנכתבים אצלי ממש ברגע זה בראש. 

בסוף, הכול היה בסדר, איך אמר לי פעם חבר: 99% מהפחדים שלך לא יתגשמו אף פעם… זה כנראה היה סתם טלפון חלופי, והאיש בגלביה לא היה טרוריסט אלא חבר. 

כך או כך, הגענו לשארם ב-2:00 בלילה בשלום.

למחרת בבוקר יצאנו אל הים, אבל הים היה סוער והצלילות רעות והיה נדמה שהסיוט נמשך.

בלילה עגנו במפרץ חשוך ומבודד. כולם הלכו לישון ואני עליתי אל הסיפון העליון.
זה היה לילה בלי ירח והיינו בלב הים שבסוף המדבר.

שכבתי על הגב והרגשתי כאילו השמיים בולעים אותי. המראה שנגלה לעיניי היה מדהים ביופיו. מעולם לא ראיתי בחיי כל כך הרבה כוכבים. 

זה היה אחד הרגעים המיוחדים ביותר שהיו לי בשנים שבהן עבדתי בים. חיבור שקט וצנוע לטבע. לאינסוף.
רוח חמה ליטפה אותי, גלים קטנים התרפקו על החרטום.
לאט לאט החלה להזדחל לתוכי תחושה אהובה ומוכרת. הוקרת תודה עמוקה על המזל שנפל בחלקי לחיות את הרגע הזה. 

למחרת צללנו בספינה טבועה בשם ת'יסלגורם. 120 מטר אורכה, עם אופנועים ומשאיות בבטנה.
התנאים היו מושלמים. הראות מעולה והספינה ריקה מצוללים חוץ מאיתנו. 

ושכשהגיעה השעה לצאת ממנה, סימנתי לקבוצה לעלות ואז, בהפתעה גמורה, מתוך הכחול התחילה להתקרב אלינו להקה קטנה של דולפינים. 

היו שם חמישה או שישה דולפינים ודולפינות. אחת מהן הייתה אימא וצמוד אליה שחה גור והיא קרבה אותו אל המצלמה שלי למרחק אפס, כאילו נתנה לי סימן.

חזרתי מסיני ויומיים אחר כך קניתי כרטיס טיסה לאנטיב. 

מדריך הצלילה הבדואי שהיה איתנו אמר שב-400 הצלילות שערך בת'יסלגורם, הוא ראה דולפינים רק פעם אחת. כמו שאמר החבר החכם שפגשתי לא מזמן what are the odds?

באנטיב פגשתי את עמוס והחיבור שהרגשתי בטלפון התקיים גם במציאות.
לפעמים – כך אומרים בקיבוץ – הפרה רוצה להניק לא פחות ממה שהעגל רוצה לינוק.

הנסיעה לאנטיב שינתה את מסלול חיי. בחרתי בצילום ואחר כך בעשיית סרטים כמקצוע וכדרך חיים ואפילו עבדתי קצת כעוזר של עמוס.

היא לקחה אותי למקסיקו, הודו, גרמניה, דרום אפריקה, פפואה גינאה החדשה, סרי לנקה ועוד ועוד.
תיעדתי טקסים סודיים של שבטים מבודדים במעבי הג'ונגל וראיינתי בהדקוורטרס של גוגל ופייסבוק…
בסוף אפילו סגרתי מעגל כשהסרט "הדולפין" זכה בפרס הראשון בפסטיבל אנטיב שבו הכל התחיל.
בעצם הכל התחיל באותו טלפון לעמוס.  

וכבר בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא סיפר לי את הסיפור שלו עם הדוב ועל הפעם ההיא שבה כמעט נטרף.
וכששאלתי אותו אם הוא חושב שינסה לעשות זאת שוב הוא ענה לי: אני לא חושב. אני אעשה את זה שוב.

ועכשיו… 10 שנים אחרי, כמעט 4 וחצי בלילה והספק ההוא שוב מתעורר: מה לעזאזל אתה עושה? הולך לצלם בן אדם בן 65 שחולם לצלול עם דב קוטב? 

זה מסוכן, מסובך, יקר, שנוי במחלוקת…

ולא רק שאתה חולם על הדבר המטורף הזה, אתה גם מעז להצהיר על כך בפומבי… לכתוב על זה בבלוג שלך? 

יצאת מדעתך? אתה עומד לצאת טמבל מכל הסיפור הזה, שלא תגיד שלא הזהרתי אותך.  

וכך… מצד אחד המלאך ומצד שני השטן, יושבים כל אחד על כתף אחרת ומספרים לי סיפור. והרי אף אחד מהם לא באמת יודע…
ובתוך כל הדבר הזה אני חייב להקשיב באמת למה שהלב אומר, ואני מרגיש שהוא אומר לי, שהסיכון הכי גדול בחיים הוא לא לקחת סיכון…

זהו…

אני כבר כנראה לא אחזור לישון הלילה.

עדיין חשוך בחוץ, אבל חוץ מהנשימות האטיות של הבנות שלי בחדר השני (שמזכירות לי בשקט מה באמת חשוב בכל הסיפור הזה) אני כבר מתחיל לשמוע את הציפורים מצייצות.

ואם הגעתם איתי עד כאן… אולי תרצו לקרוא ולשמוע עוד על הסרט ואולי אפילו להרים איזה תרומה ולקבל בעדה מתנה נחמדה – החל מעדכונים מהשטח, דרך דיוידי של הסרט לכשיצא, הגדלה של אחד מצילומיו של עמוס באיכות מעולה ובמהדורה מוגבלת, ועד ליציאה איתנו למסע בקנדה הארקטית וקרדיט של מפיק שותף… 

הסרט כבר נמכר בגרמניה, ישראל וצרפת אבל כדי שנוכל לצאת לצלם עוד חודשיים וחצי, חסר לנו עוד קצת.

אז לחצו על הלינק הבא ומי שיחליט לתרום ישמח אותי מאוד מאוד:

https://www.indiegogo.com/projects/amos-the-movie

וחוץ מזה, זה גם יעזור לי לישון טוב יותר בלילות הבאים וגם יהפוך אתכם לחלק מההרפתקה, ואת ההרפתקה לחלק מכם.

שלכם,

יונתן 🙂