זהו. פתחתי בלוג…

כבר שנים אומרים לי כל מיני חברים שהגיע הזמן שאפתח בלוג.

ואני תמיד אומר להם שאין שום סיכוי. שאין לי זמן לזה ושלמי בכלל יש זמן לקרוא סיפורים שמישהו אחר כתב בבלוג. 

אני אדם קצת מיושן והאמת – גם קצת ביישן. מאמין בתקשורת אישית עם בני אדם. לא בקשרים אינטרנטיים עם אנשים שאני בכלל לא מכיר. 

כבר ככה כל עולם הרשתות החברתיות די זר לי. נכון אני מעלה פה ושם פוסט בפייסבוק, מציג לראווה את המשפחה האהובה שלי, מספר על חופשה או טיול שערכנו, מודיע על הרצאה שאני עומד להעביר או על הקרנה של אחד מסרטיי, מכניס לינק לראיון שעשו איתי בטלוויזיה – בקיצור – יחסי ציבור…

אבל בלוג? בלוג שבו אני אמור לספר באמת מה עובר עליי, שנכתב ברגע האמת, בלוג שמטרתו היא לא יחסי ציבור אלא קשר אמיתי עם אנשים שההיכרות שלי איתם בחיים האמיתיים קטנה או לא קיימת? בלוג שבו אני נחשף, פגיע, מחויב… זה גדול עליי…

אבל עכשיו, בטיסה מבוסטון לסאן פרנסיסקו החלטתי לפתוח בלוג. למה? בגלל מי שיושב לידי. קוראים לו ליאור צורף והוא חוקר, מרצה ב-TED וסופר העוסק בחוכמת ההמונים. אני נמצא איתו כאן כדי לצלם אותו לסרט דוקומנטרי המתעד אותו במסעו בארה"ב להשקת ספרו "MINDSHARING", יחד עם דני דויטש ודני מנקין שותפיי היקרים.

ליאור מאמין שבאמצעות חכמת ההמונים ניתן לפתור בעיות, לקבל החלטות נכונות יותר ולהגשים חלומות. הוא מטיף לשיתוף, כמעט אובססיבי עם הקהל דרך הרשת החברתית. הוא מאמין שאנשים הם טובים בבסיסם ושאם תחשוף ותספר תקבל עזרה והכוונה מאנשים שכלל לא מכירים אותך בחיים האמיתיים. אליו האנשים – כך הוא מוכיח בהרצאתו ובספרו, שייפתחו בפניך את דלתות שאפילו לא ידעתם שקיימות. 

הוא יצר את הרצאת ה-TED שלו על חכמת ההמונים באמצעות חכמת ההמונים. כן – פשוט שאל את הקהל שלו על מה צריכה להיות ההרצאה והם נתנו לו רעיונות… אחר כך הוא כתב את הספר שלו על חכמת ההמונים באמצעות חכמת ההמונים, וכעת הוא רוצה ליצור את הסרט התיעודי הראשון על חכמת ההמונים באמצעות חכמת ההמונים. על מה יהיה הסרט ? אנחנו לא יודעים עדיין אבל ההמונים יגידו לנו…

בהתחלה זה היה נשמע לי מוזר, אבל אתמול צילמתי שלוש הרצאות שלו ולאט לאט אני מתחיל להבין על מה הוא מדבר. 

אחת ההרצאות אתמול הייתה בחברתTrip Advisor , אחת ב-Cambridge innovation center אבל המרשימה מכולן הייתה ב-MIT Media Lab – המכה של עולם הטכנולוגיה.

ה-MIT Media Lab הוא מכון מחקר ומעבדת ענק בעלת מימון בלתי מוגבל מחברות הטכנולוגיה המובילות בעולם. מתקבלים אליו יחידי סגולה, הפוסט דוקטורנטים המבריקים ביותר שיש, כאלה ששמותיהם רשומים או יהיו רשומים על כמה מההמצאות הטכנולוגיות החשובות של זמננו.

הסיור הארוך והמרתק שערכו לנו שם היה כמו מסע אל העתיד שכלל מצלמה שמצלמת טריליון פריימים בשנייה, מכוניות מתקפלות, פרוטזות ביוניות ומחקרים שבוחנים את עיצובו של הזיכרון האנושי לאורך ההיסטוריה, דרך אנליזה של מיליוני ערכי וויקיפדיה… 

בתור טכנופוב שלא סיים 12 שנות לימוד, אני חייב להודות שחבורת הדוקטורנטים בני ה-30 שהסתובבו מסביבנו ודיברו על העתיד, השרתה עליי בתחילת הסיור תחושה של חוסר נוחות. 

הרגשתי שאני לא שייך לעולם הזה. שאני מתגעגע לפרות, לשדות וליער של הקיבוץ. שהלב שלי נמשך דווקא אל העבר ופחות אל העתיד.

אבל לאט לאט משהו השתנה בי. התשוקה שלהם, הרצון להשתמש בכל הכישרון והידע שיש ברשותם כדי להפוך את העולם למקום יותר טוב ואת האנשים שחיים בו למאושרים יותר נגעו לליבי. ובטיסה מצאתי את עצמי יושב ליד ליאור גיק חביב וכל כך שונה ממני שבשבילו הביקור וההרצאה ב-MIT Media Lab היו הגשמת חלום חיים.

התחלנו לדבר. סיפרתי לו קצת על עצמי. על הרפתקאותיי מהטיולים בעולם, על הפציעה בלבנון שהובילה אותי לצילום, לכתיבה עיתונאית ומשם לעשיית סרטים דוקומנטריים. על העבודה שעשיתי עם אנשים נפגעי טראומה בסרטים "הדולפין" ו"לחתוך את הכאב", עבודה שבה גיליתי את כוחו האדיר של הסיפור לשפר את מציאות חייו של אדם.

סיפרתי לו על אחד המשפטים שהשפיעו עליי יותר מכל, משפט שכתב גבריאל גרסייה מארקס המנוח, אחד ממספרי הסיפורים הגדולים של המאה העשרים בפתיחה של האוטוביוגרפיה שלו: "החיים הם לא מה שחיית", הוא כתב שם "אלא מה שזכרת מהם והאופן שבו זכרת אותם כדי לספרם"…

"אז למה אתה לא כותב?" שאל אותי ליאור. "אתה כמו סנדלר שהולך יחף, מודע לכוחו של הסיפור לשפר את החיים שלך ושל אחרים אבל לא כותב בעצמך… ".

וכך, 10000 מטר מעל פני האדמה, כשמתחתינו נפרשים המישורים הרחבים של המידווסט החלטתי לחזור לכתוב. כי מאז שהפסקתי לפרסם כתבות והתחלתי לביים סרטים אני לא באמת כותב. הכתיבה שלי היום היא אחרת. היא כלי טכני שייעודו לשרת מטרה – לא המהות עצמה.

ואני מתגעגע לכתיבה. לכתיבה האמיתית והזורמת, כמו ביומני המסע שכתבתי לעצמי כשטיילתי אחרי הצבא. כתיבה כזו שלא תלויה בעורך, בערוץ משדר או במשקיע. כתיבה מהלב אל הלב.

זה לא שאני עומד להפסיק לעשות סרטים. להיפך. מהבחינה הזו אני נמצא באחת התקופות העמוסות ביותר בחיי: כפי שכתבתי אני נמצא עכשיו בעיצומם של צילומי תחקיר בארה"ב ל"חכמת ההמונים", במקביל אני שלבים מתקדמים של עריכה של "אח שלי גיבור" – הסרט שצילמתי על הצעירים היוצאים עם אחיהם בעלי תסמונת הדאון לטיול תרמילאים בהודו, ובמקביל קדם-הפקה לקראת הפרויקט הגדול והמורכב בחיי: סרט עליו אני חולם כבר 8 שנים. חלום שיהפוך למציאות בסוף יולי (כך אני מקווה), במים הקפואים של קנדה הארקטית, כשעמוס נחום, אדם יקר שאני מחשיב כמנטור, יצלול פנים אל פנים עם דב קוטב. 

כל סרט כזה הוא כמו מסע. מסע חיצוני אבל גם מסע פנימי של התמודדות עם פחדים, חששות ואתגרים.

והבלוג הזה יהיה הדרך שלי לעמוד אתכם בקשר , להזמין אתכם להצטרף אליי להרפתקה, לחלוק אתכם את הקשיים בדרך ולבקש מכם לעזור לי להגשים חלומות.

שלכם,

יונתן